פסק-דין בתיק ה"פ 2805-01-10

המבקש, מר דוד אלימלך, נקט בהליך בדרך המרצת פתיחה, בו הוא מבקש מבית המשפט כי ייתן פסק דין הצהרתי, על פיו המבקש הינו הבעלים של הדירה בה מתגורר ברח' ארבר 10 דירה מס' 1 בתל אביב (להלן: " הדירה") ובהתאם גם מבקש להורות למשיבה, חלמיש חברה ממשלתית עירונית לשיקום ולהתחדשות שכונות בתל אביב יפו בע"מ, ולרשום את זכויות המבקש בספרים המנוהלים על ידה, וככל שניתן, בלשכת רישום המקרקעין.

לאחר פירוט נימוקי הבקשה, בסעיף 22 לעתירה, מבהיר המבקש, כי לאור מכלול נימוקיו יש להצהיר על זכויותיו בדירה כדייר מוגן.

במסגרת כתב סיכומיו, לראשונה, העלה המבקש טענה נוספת והיא כי הינו גם בר-רשות בדירה.

אציין מיד כי לאחר בחינת כלל חומר הראיות שהניחו הצדדים לפניי, מצאתי כי המבקש לא הציג אף ראשית ראיה, שיש בה כדי לתמוך בטענה כי הינו הבעלים של הדירה, טענה זו אף נזנחה על ידי המבקש תוך כדי ניהול ההליך, גם לא נמצא לה זכר בסיכומי המבקש.

גם הטענה בדבר היות המבקש בר-רשות בדירה הינה בבחינת שינוי או הרחבת חזית אסורה, משהועלתה רק בסיכומי המבקש וללא נטילת רשות. ככזו, אינה יכולה לעמוד למבקש.

לפיכך אתמקד בבקשתו של המבקש להצהיר על זכויותיו כדייר מוגן בדירה:

בשנת 1975, עם גירושי אם המבקש מאביו, עברו המבקש ואימו להתגורר בדמי מפתח, בהתאם להסכם מול ד"ר אנבא באסיליוס, ארכיבישוף כסא ירושלים, בבית ברח' ציונה טאג'ר 17 ביפו (לשעבר רח' 57).

המבקש התגורר בבית זה עם אמו בשנים 1980-1975.

משהוגשו בקשות על ידי אמו של המבקש או מטעמה, לבדיקת זכאותה לדיור ציבורי  (עקב מצבה הרפואי של אם המבקש ולנוכח העובדה כי הבית בו התגוררו הוכרז כבלתי ראוי למגורים) ומשהבית בו התגוררו אף נאטם ונהרס, עברו המבקש ואימו להתגורר - תחילה במסגרת סידור זמני עד שיוסדר על ידי המשיבה פתרון בדיור הציבורי - בדירה ברח' יונה הנביא, בשכירות חופשית, כאשר עיריית ת"א משתתפת בתשלום שכר הדירה, ואח"כ במסגרת הדיור הציבורי, לדירה הנדונה, על פי הסכם מיום 2.6.80, לשכירות בלתי מוגנת, אשר נחתם על ידי אמו של המבקש.

מכאן שזכויות הדיירות המוגנת, ככל שהיו למבקש ואמו, בבית בבעלות הארכיבישוף, לא זכו להמשך לאחר עזיבת המבקש ואמו את המבנה ברח' 57, ואין לזכויות אלה כל קשר עם חוזים אחרים והסדרי דיור מול המשיבה.

מששוכנעתי כי למשיבה אין ולא היו זכויות בבית ברח' ציונה טאג'ר 17 ביפו (לשעבר רח' 57), שוב גם אין טעם להידרש לגורלו של המבנה, לאחר שפונה על ידי המבקש ואמו.

באשר לזכויות המבקש ואמו בדירה נשוא הבקשה, שוכנעתי בהתאם לראיות שהונחו לפניי, כי אמו של המבקש חתמה על הסכם דיירות בלתי מוגנת המתייחס לדירה זו. לפיכך הייתה דיירת בעלת זכאות בדיור ציבורי (בתנאי שכר דירה סוציאליים), אך לא דיירת מוגנת כהגדרת מושג זה בחוק הגנת הדייר.

לא הוכח על ידי המבקש כי חל פגם ברצון של אמו המנוחה במועד החתימה על הסכם השכירות המתייחס לדירה והתצהירים הנספחים אליו.

בעדותו אף מאשר המבקש כי אמו המנוחה הבינה היטב על מה חותמת.

בנסיבות אלה אין לומר כי אמו של המבקש זכתה להכרה של דיירת מוגנת בדירה (בהתאם להגדרתה בחוק הגנת הדייר).

משכשל המבקש להוכיח כי אמו המנוחה היתה דיירת מוגנת בדירה, ממילא לא יכול המבקש לרכוש זכאות כדייר ממשיך, גם אם נמנה על אותם קרובים שזכותם מוכרת על פי חוק הגנת הדייר.

בקשתו של המבקש "כדייר ממשיך", הזכאי לדיור ציבורי אושרה, והליכי קביעת יכולתו הכלכלית של המבקש לשאת בדמי השכירות (שכר דירה חודשי או שכירות סוציאלית) אינם בסמכותי במסגרת הדיון בתובענה אשר לפניי.

לפיכך התביעה נדחית.

המבקש יישא בהוצאות המשיבה, על הצד הנמוך, בסך 5,000 ש"ח כולל מע"מ.